בקצה הנחל, איפה שהדברים נעשים באמת רציניים, איבדתי את ד.נ.ה.

לא היו סימנים מקדימים. או לפחות לא הבחנתי בכאלה.

הגיע הבוקר, וד.נ.ה לא הייתה עוד. המיטה הגדולה נדמתה לגדולה יותר, והשקט במפלס הבית התחון היה מחניק. צירי החלונות חרקו באי נוחות בבריזה של הבוקר.

פתחתי את האפליקציה ועצרתי את זרימת הנחל. אידתי את המים. החלפתי את העורבים באנפות. גידלתי שדה תירס בצד הנחל ויצאת לחפש אותה בתוכו.

רעב דיגיטלי קינן בי. בלעתי שתי כמוסות של 5 טרה בריבוע והמשכתי. עוד לפני שהספקתי לחצות אל שדה התירס, בערוץ הנחל הבחנתי באזיק הזיהוי של ד.נ.ה. צבוע בירוק זוהר. הוא היה מונח בצמוד לגדה השמאלית, זו המרוחקת מין הבית, יתום מהישות הטכנו-אקרידיטית שענדה אותו בשבע דקות מ.ר.ס. האחרונות.

רגע אחר רגע, התמלאתי געגוע אנושי שהלך וגבר. בתוכי בכיתי. עלה באוויר ריח של חילופי עונות, וידעתי שד.נ.ה. לא תשוב.

שרפתי את הבית ואת כל התמונות. שמרתי גיבוי בסלע מטרוקן שמצאתי בסמוך  וטמנתי את הסלע באדמת הלס הרכה.

הצמחתי רגל שלישית ויצאתי אל הים.

התחשק לי א.ר.ט.י.ק.

.You asked for much
.You asked for me to love you
.You asked for me to love myself
You asked me to love this very instance
.when I come

.No compromises
.No appologies
.No interuptions
.No others

.No cellphones

Come you asked
.Don’t care about me, just love me
.No attachments, just love me
.Be the beast you are, be the chaos, respect your green-mad-eyes
.Respect your destiny
.Don’t wait, don’t count, do not calculate, do not digitize
.Be the time you ignore
.Be the girl you want to write this too, now a woman
.Be a man, for fuck’s sake

.Don’t fuck. Don’t get fucked. Love violently

.You asked me for all this
.You keep asking
.Muted. With no words. For two decades now
.Like a frozen homeland, like a war unwon and forgotten
.But I hear you

חברים אני עוזב את פייסבוק. סוגר את החשבון. מתנתק. מתחבר.
 אני מתבשל בזה כבר כמה חודשים. הופך ברעיון, הלוך ושוב, מתלבט. קשה לוותר על כולכם, על הסיפורים, על התגובות. קשה לוותר על הלייקים.
פייסבוק נכנסה לי באמת לוורידים לפני 66 וחצי שנים, כשנולדו לי התאומים. באותם ימים קשים של שהייה אין סופית בבית, לילות טרופי שינה של קקי-פיפי-מטרנה - ובאופן כללי הסגר כולל - פייסבוק הפכה להיות המקום המעניין. שם קרו דברים, שם קיבלתי אהבה, שם סיפרתי בדיחות, העלתי תמונות, ושוחחתי (וירטואלית) עם אנשים מבוגרים.

ולאט לאט, כמעט בלי לשים לב, פייסבוק הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כלום לא קורה אם לא כתבתי על זה בפייסבוק. כל חוויה הופכת אמיתית רק אם יש לה תיעוד על הקיר שלי. ואיכות החוויה שווה לכמות הלייקים. כלומר אתה רוצה הרבה לייקים, ואז אתה כותב בשביל לייקים: קצר, פאנצ'י, ורוד-סכריני, מצחיק, פשוט, שטוח.

בשנים האילו התמזל מזלי ונסעתי להרבה מקומות בעולם - ועל כולם כתבתי כמובן. איך אפשר בלי לכתוב על זה בפייסבוק? אבל בזמן האחרון מטפס לי דגדוג בגב, דגדוג שלוחש לי שאני מזייף במשהו.
 ואני מבין שהרבה זמן לא יצאתי לטי...

במסיבה. מתרגש. אנלאיודע. אנלאמכיר פה אף אחד. חושך. אני שומע את הדיג'יי. אני שומע את עצמי מפחד. כמו מטוס עם טייס מלנכולי שמארח אותי בליל סערה. לא יודע אם נצא חיים. יום טוב להתאבד קולקטיבית, עם כולם. לא לקחתי סמים אבל האישיות שלי כל כך גבולית שמוזיקה יכולה לעוות אותה כמו סדרה שלמה של הופמנים. אני שקוף מרוב שאני רגיש. מוזיקה מצליחה להכנס לי דרך מיצי הקיבה עד לתא הראשון שיצא מהזרע הראשון של אבא שלי כשהוא גמר בפעם הראשונה בתוך אמא שלי.

הדיג'יי מדליק את האורות של המערכת. אני מכניס לפה את מגן השיניים שלי. כחול לבן.

זקפה מוזיקלית נמרחת לי על הריסים. צהובה אדומה פסיכדלית מתוקה חמוצה. מטפסת עלי כמו זיקית על ריטלין. ירוק חזק חזק חזק.

ביטים עוטפים לי את הריסים. העיניים מתאמצות להפתח, אבל אבל אבל. עוד רגע נפתחים התופים. רוק בקצה של הפה, מוכנים לביס? תמה מוזיקלית של פתיחה נוגסת לי בתאים האפורים. שורט שורט שורט נעים. אני מתחיל לעבור צד, אני מראה מכספית. אני גרמני בליל הפלישה. אני הגז בצינורות אושוויץ.

עמוק בתוך הטרק. הנה מעבר. הנה תופים מלאים. הנה מצילות. הנה עוד הרמוניה. עוד פתיחה בקלפים, עוד צ'אקרה עול...

?Are you brave enough to tell the world your stories, come rain or shine
?Or do you spend your life listening to the stories of others

ילדה

בת שש

אני

ליד.

מקשיב

נושם

מגן.

נזכר

מתעד

ומיד שוכח.

את כליל

היא שואלת

ונדבקת

מחפשת את עצמה בי.

צעקות ושריטות

אש בעצמות

מבקשת שאקרא לה ביייבי.

מספרת בדיחות על בעיטות לביצים

מתגלגלת כמו נהר גדול של צחוק

אל הים של המחר שלה.

כליל.

כל דג צריך לחיות. כל דג.

למה קיבל דג שם כל כך קצר? גם באנגלית, רק הברה קצרה ויעילה אחת:

פיש.

דג.

מה גורם לדג למהר? אולי אי אפשר לתת שם ארוך לחיה שזזה מהר כל כך. לא הספקת להגיד דג והופ היא המשיכה הלאה

האם יש מים במילה דג? במילה מים יש דג? מי בלע את מי קודם?

מילא פיו מים, מילא דגו מים.

בכל אופן, אתמול בערב בלילה, נגלה אלי דג בחלום.

הוא היה צבעוני, צהוב משהו.

דג מכביסט. דג תפוח אדמה, דג של שמש.

דג של מסילת רכבת הדוהרת אל תוך סופת חמסין. דג קלוי בכורכום, דג מספר FFFF00#

הדג לא דיבר. וגם לא אני. הוא שחה סביבי . אני הייתי גמד.

לא היה צורך במלים. זה לא שהבנו אחד את השני בלי לדבר או משהו. פשוט לא היה מה להבין

פשוט מאד. אני גמד, הוא דג. הוא שוחה סביבי ואני במרכז. לא זוכר גם אם הייתה לי זיקפה ואם זה חשוב לסיפור.

הדג שחה בצהיבותו, אני הבטתי בו מבעד לעיניים מיניאטוריות. הדג השתקף בי והראה לי דברים שכבר שכחתי. הוא שחה בי פנימה. הוא סער בי והמליח את דמעותיי. הוא הראה לי תהומות של שכרון ושל עצב גדול גדול, העצב שהוא אני. הוא בכה איתי על ימים שעברו, על נהרות שזרמו. הוא חיבק את הילדות שכבר לא תחזור והוא מת יחד איתי.

ד...

?Who crushed my magic, when I was young
?Was it my parents? My teacher, my sister
?Was it my wisdom, was it my inner voice of reason? Was it Sugar
?Were those my eyes? Was it my technical potential

?Was is Language? Was it memory

,Who crushed my enlightened dance, my spiritual potential, my sunbeams, my feathers
.my wings, my spear, my tongue, my games, my dance
?Who stopped my dance
?Who closed the curtains, who named me a number, who digitized me

?Who glued my dancing feet to the floor
?Who told me to hold on to my shit
?Who told me not to eat with my fingers
?Who separated me from all else

?"Who invented "I

?Who was first to name Satan, who invented cell phones
?Who sold my LP records, who would not forget me

,Who offered me a sweet escape
.who gave me my son, my son, my chance, my easy break, my love