December 21, 2018

Our love is not porn love
Our love is doc love
Hollywood won't buy our love
.Our love is a fly on the wall of mundane life
.It's tainted with life, with dust, with long days, piles of laundry and endless dishes to wash
.Sometimes I can't get it up
.Sometimes she yawns
.Our love lasts for 25 years now
.Our love creates new life, three times already
Our life is wild and unpredictable
.It's not well lit and the camera shakes, but we never fake an orgasm
.It's not beautiful, it's even ugly at times
.I'm too hairy. We don't always kiss
,And tonight, after we fucked in the shower
.I smelled our love
.And it made me happy

August 10, 2018

.A rusty poet, lost for words
.Inside him, a world is hidden, complete, full of wonder. Original, never been shown, one of its kind
.A pure potential, countless possibilities. A dance never been danced, it's all in there, in his head and hands and body
.Nobody saw it, the hidden world. Neither did he. Only I can tell of it, given my permission and access
.The poet is mute, lost for words
.Only I still call him a poet, and not because he asked me to
.But I can speak on his behalf. I can speak on our behalf, at least half of us

.I vouch for nothing other than the sunrise and death. They both still surprise me
.The mute poet lives next door. We share the same balcony and we use the same ashtray
.It's green and made of metal, Its base is black and it smells of sweet.. well.. tobacco
.The sun rises to our right. In the apartment left of us an old lady died
.We believe in what we believe. But we can't vouch for it. Don't vouch for possibilities

.This turns them into certainties. This is boring...

January 13, 2018

משאית ההובלה התפתלה פנימה דרך שער הכניסה לקיבוץ. חורקת בקול רם. מכריזה "הגעתי".

ג'ונסון המתין לה על כביש החצץ המרופט, לאחר העיקול ימינה. היה נראה לו שזהו מקום טוב לחכות.

עוד כדקה ג'ונסון ימות. המוות הוא עסק מוכר. הוא מחכה לכולנו, אחרי העיקול הזה או הבא.

אבל במקרה של ג'ונסון, נסיבות מותו היו מפתיעות ויוצאות דופן. למעשה, מותו של ג'ונסון יכל היה לגרום אי נוחות למר מוות, לו היה זה מעורב בסיפור שלנו. מותו של ג'ונסון לא קרה "לפי הספר" למרות שלא היה מוות אקראי כלל וכלל. ג'ונסון הומת בכוונה תחילה, במקרה שנודע לימים כ"רצח המהיר בעולם".

ג'ונסון נופף בעצלתיים למשאית, וזו עצרה בצד הדרך. דלת הנהג נפתחה, מנוע המשאית המשיך לטרטר בעייפות.

הנהג קיפץ החוצה, זוג נעלי עבודה שחורות, משומשות במצב טוב, הרעיד את צד הדרך. עננת אבק כמעט בלתי נראית יצאה במחול קצר סביבו.

הנהג היה נראה בשנות השלושים המוקדמות. היה לו זקן קצר ואקדח בחגורת המכנס. זה לא היה מחזה יוצא דופן במקומות האילו, בזמנים האילו.

הנהג הביט בג'ונסון, כמו מנסה להזכר במשהו. ג'ונסון הביט חזרה.

"אתה ג'ונסון?" שאל הנהג.

ג'ונסון לא ידע איך לענות על השאלה הזו. הנה...

January 5, 2018

בכל בוקר בדיוק בחמישה לשש
גם אם מעל הים נאספים ברקים גדולים גדולים
היא נדחקת בשקט אל האוטו הלבן
בדרכה לשם
מנסה לא להעיר את השכונה

היא זרה מיפן ושם רגילים להיות קצת יותר בשקט
היא גרה פה כבר זמן מה ואפילו עברית ומשפחה יש לה
כל בוקר היא מדליקה אורות וחומקת מן החנייה
ורק כשהיא קצת מתרחקת היא מעזה
ללחוץ חזק חזק על הדוושה
ולתת לאוטו לקחת אותה לחצי שעה קטנה מכאן

(לא שאלתי אותה לאן היא נוסעת)

לים או לבריכה או לאן שהוא
לכל מקום אחר מכאן
שקצת יותר קרוב

January 2, 2018

is a Brothel of Brothers
Bombs Bathing in Blood
(I know very little of)
In war the men visit home and impregnate the women
leaving a mark, a semen signature, before signing back to battle
.where they sign again with blood

,I was conceived during the long dark night of the war
.and was born in its aftermath, at dawn

.I have no brothers, I’ve never visited a brothel, I never took a life

.But war runs through the veins of men. It’s been programmed into our DNA
.Our wives provide us with a temporary safe haven at night, a brief orgasmic promise, and flesh meat for the wars to follow


December 31, 2017

.Today I was the weird guy at the train stop
.Walking back and forth on the platform, purposeless. Staring at the people, daydreaming, gently dancing with the top of my toes. I was imagining myself as an actor in a play. My role was not decided in any way, all I had to do was to show myself on stage. I was this curious childish man, middle aged who acted not according to his age
.It was New Year’s Evening, but people were not excited or seemed to be on their way to a party or something. Two teenage girls were watching me carefully from the far end of the peer. I was not looking back so they can continue to look without diverting their sight
.This is what people do when I stare at them, they look away
:They were American and free. You couldn’t tell why they were free
.was it their age, their national identity or the fact they were far far away from home on New Year’s Eve
.But they were free as can be
.”!I was walking across platform acting weird. I wanted to greet everyone with a loud “...

December 29, 2017

.On the stairway at the train stop
.He was chasing invisible bubbles made of air pollution
.Then he was dreaming he was inside a hollow ocean, an empty one

.He was the only creature in the whole universe. There was a warm light around him
.He was finally making sense of it all
.He reached out for his cell phone to call someone and tell him all about it, but he couldn’t find it. He then wasn’t sure he had a cell phone
.He wasn’t even sure he had a body anymore
.He was just feeling and thinking, all alone in a vast ocean

.That feeling quickly passed. He was suddenly facing his first grade grim-faced teacher. Her hair resembled Marge Simpson’s hair
.Her name was Mia. It has been 36 years since he last saw her. Mia was floating in the thin air, or was it the thin empty water. She had a text book under her right arm, and she was holding a chalk with her right hand
.There was a moment of awkwardness, with no sensory input of any kind. He somehow appreciate it. Then Mia held her hand up,...

December 23, 2017

She wore him down
.like a coat sticking out on a hot summer’s day
.She worded him slowly, letter by letter
. It took them time, it was their 25th anniversary
He was left outside as she headed for the master bedroom
,He was left to guard their memories
.He was a warden of their wore down words and worlds

Her closet was a mess
.Like a storm, confused and fierce
She lacked for words, it lacked for clothes
Her closet was nearly empty and heavily used
.It was an old closet with old rooms in it. It carried dream and hopes, it held memories of a lost childhood

.Every now and again he was sent to clean it, but nothing could clean away the years
.Her closet was her closet and it was never going to get any younger
.For 25 years they were running water against their rock of relationships
.It takes the edges of things. It makes things safe and predictable
.He could appreciate sharp edges, he missed them, and he missed the feeling of trying to avoid these sharp edges. This is what we do when we are y...

December 21, 2017

בין שני הסוסים הסתובב חתול. שמעתי אותו לוחש להם: טפלו בכלב הגדול ואני מגרש מפה את כל העכברים.

לא שמעתי את תשובתם. אני לא דובר סוסית. אבל עברו כמה ימים טובים מאז שראיתי את החתול.

.Between the two horses there was a cat wandering about. I overheard him whispering: Take care of the big dog and I will chase all the mice away
.I did not hear their answer. I don’t speak Horsish. But it’s been a few good days since I saw the cat

December 12, 2017

אילו החמש דקות האחרונות והכי חשובות בחיים שלך

מה אתה עושה?

מדליק סיגריה

מוציא את הזין ומביא ביד

מנשק מישהי

מחבק עץ

קושר ביסודיות את שרוכי הנעליים

כותב צוואה

עוצם עיניים ומודט על הטבע של הבודהה

כותב את זה

שם דאודורנט

מתאבד בירייה

מביט על מה שיש מולי ממש עכשיו ומחכה


מקשיב לשיר. איזה?

מעלה את הסטודיו באש

מקעקע אהבה על היד

מתקשר לקיקה ואומר לה לזכור ממני רק חצי כוס מלאה

שולח אנרגיית רייקי לשלושת הילדים שלי

אוכל חופן בוטנים

שוכב עם השכנה השווה

מנסה סוף סוף ללמוד לשרוק

December 3, 2017

מסה אודות רחובות שאינם מקבילים בעיר פריז.

סוף המסה.

מסה אודות גופות בנהר העיר פריז.

מסה אודות געגוע מטריד. געגוע שעוד לא בקע. געגוע עובר, מפזר רק ארומה מרומזת, רק מתריע בקול חלוש שרואים רק שמביטים על לוח השנה. קול חנוק אבל שעדיין נושם. קול חנוק שאיננו חנוק כלל, מכיוון שעוד לא נשמע והושמע.

גם בפריז יש עגבניות בשוק. גם שם הן יכולות להיות מושלכות עלי, רקובות או לא. עגבנייה באופנה.

יש בפריז מקום אחד שאני תמיד זוכר. אני נזכר בו בכל מיני רגעים שאין שום סיבה להזכר בו. הוא מקום כמו הרבה מקומות סתמיים שאין בהם כלום יוצא דופן.

מקומות רגילים ומורגלים בי.

בכל אופן המקום הזה הוא יציאה מתחנת רכבת תחתית, ברובע ה 12, ליד חדר העריכה שם ביליתי הרבה במהלך העבודה על הסרט של הבוכרים.

במסדרון המתעקל, כ 10 מטרים לפני המדרגות שמובילות אל הרחוב, יש חדר בלתי נראה. לא ממש חדר, פשוט חלק מהמסדרון, באורך שקוף של 4 מטרים.

בחלק הזה האוויר קר במיוחד. ממש משהו כמו 10 מעלות נמוך יותר מאשר לפניו או אחריו, ברחוב עצמו.

יש שם מעין משב רוח.

אבל מעבר לזה, זה מקום שנצרב בזכרון. כלומר גם הוא לא ממש מיוחד. אבל אני חושב עליו הרבה, והייתי בפ...

December 2, 2017

כוס פלסטיק גדולה, מוגזמת, מהסוג שמקבלים במקדונלד, הייתה מונחת (זרוקה בעצם) על הספסל שמרכז המסחרי. הספסל שהוא עמד להתיישב בו.

הכוס לא נחה במרכז הספסל, כך שהוא יכל להתיישב לצידה בלי שהיא תפריע לי.

הוא הבחין בכוס ממרחק, כשבחר דווקא בספסל הזה לשבת עליו.

הוא צעד לקראת הספסל ונעצר שני צעדים לפניו.

הוא חשב, מה לעשות עם הכוס? הוא היה מטריד את עצמו במחשבות מסוג זה. מה הדבר הנכון לעשות - מול - מה מתחשק לי לעשות.

התחשק לו לבעוט בכוס ושתעוף אל הרצפה.

התחשק לו לבקש עותק ממצלמות האבטחה ולאתר את מי שהשאיר את הכוס על הספסל ולחבוט בו. התחשק לו לישון. הוא היה עייף מאד. כבר שלושה ימים שלא עצם עין.

הוא הביט סביב.

הייתה שעת בוקר מוקדמת. בקושי נראו אנשים. הוא רצה כוס קפה והיה צריך להמתין כעשר דקות עדל שיתפתח סניף בית הקפה הסינדיקטי שבמרכז המסחרי. יש דברים שלא משתנים, גם מאה עשרים שנה אל תוך העתיד.

הוא ידע שאם הוא יעורר איזו שהיא מהומה, יש סבירות שיערבו את משטרת העיר ואז הוא יהיה בצרות. במיוחד אחרי אתמול. הוא חשב על ג'סי ועל התמונה שהייתה תלויה שעזב - תמונה של זברה משובטת, עם פסים בצבע כחול לבן.

הוא הרכין ראש, אסף את...

November 16, 2017

במסיבה. מתרגש. אנלאיודע. אנלאמכיר פה אף אחד. חושך. אני שומע את הדיג'יי. אני שומע את עצמי מפחד. כמו מטוס עם טייס מלנכולי שמארח אותי בליל סערה. לא יודע אם נצא חיים. יום טוב להתאבד קולקטיבית, עם כולם. לא לקחתי סמים אבל האישיות שלי כל כך גבולית שמוזיקה יכולה לעוות אותה כמו סדרה שלמה של הופמנים. אני שקוף מרוב שאני רגיש. מוזיקה מצליחה להכנס לי דרך מיצי הקיבה עד לתא הראשון שיצא מהזרע הראשון של אבא שלי כשהוא גמר בפעם הראשונה בתוך אמא שלי.

הדיג'יי מדליק את האורות של המערכת. אני מכניס לפה את מגן השיניים שלי. כחול לבן.

זקפה מוזיקלית נמרחת לי על הריסים. צהובה אדומה פסיכדלית מתוקה חמוצה. מטפסת עלי כמו זיקית על ריטלין. ירוק חזק חזק חזק.

ביטים עוטפים לי את הריסים. העיניים מתאמצות להפתח, אבל אבל אבל. עוד רגע נפתחים התופים. רוק בקצה של הפה, מוכנים לביס? תמה מוזיקלית של פתיחה נוגסת לי בתאים האפורים. שורט שורט שורט נעים. אני מתחיל לעבור צד, אני מראה מכספית. אני גרמני בליל הפלישה. אני הגז בצינורות אושוויץ.

עמוק בתוך הטרק. הנה מעבר. הנה תופים מלאים. הנה מצילות. הנה עוד הרמוניה. עוד פתיחה בקלפים, עוד צ'אקרה עול...

November 11, 2017

Please reload