ד.נ.ה.

בקצה הנחל, איפה שהדברים נעשים באמת רציניים, איבדתי את ד.נ.ה.

לא היו סימנים מקדימים. או לפחות לא הבחנתי בכאלה.

הגיע הבוקר, וד.נ.ה לא הייתה עוד. המיטה הגדולה נדמתה לגדולה יותר, והשקט במפלס הבית התחון היה מחניק. צירי החלונות חרקו באי נוחות בבריזה של הבוקר.

פתחתי את האפליקציה ועצרתי את זרימת הנחל. אידתי את המים. החלפתי את העורבים באנפות. גידלתי שדה תירס בצד הנחל ויצאת לחפש אותה בתוכו.

רעב דיגיטלי קינן בי. בלעתי שתי כמוסות של 5 טרה בריבוע והמשכתי. עוד לפני שהספקתי לחצות אל שדה התירס, בערוץ הנחל הבחנתי באזיק הזיהוי של ד.נ.ה. צבוע בירוק זוהר. הוא היה מונח בצמוד לגדה השמאלית, זו המרוחקת מין הבית, יתום מהישות הטכנו-אקרידיטית שענדה אותו בשבע דקות מ.ר.ס. האחרונות.

רגע אחר רגע, התמלאתי געגוע אנושי שהלך וגבר. בתוכי בכיתי. עלה באוויר ריח של חילופי עונות, וידעתי שד.נ.ה. לא תשוב.

שרפתי את הבית ואת כל התמונות. שמרתי גיבוי בסלע מטרוקן שמצאתי בסמוך וטמנתי את הסלע באדמת הלס הרכה.

הצמחתי רגל שלישית ויצאתי אל הים.

התחשק לי א.ר.ט.י.ק.