חברים אני עוזב את פייסבוק. סוגר את החשבון. מתנתק. מתחבר. אני מתבשל בזה כבר כמה חודשים. הופך ברעיון, הלוך ושוב, מתלבט. קשה לוותר על כולכם, על הסיפורים, על התגובות. קשה לוותר על הלייקים. פייסבוק נכנסה לי באמת לוורידים לפני 66 וחצי שנים, כשנולדו לי התאומים. באותם ימים קשים של שהייה אין סופית בבית, לילות טרופי שינה של קקי-פיפי-מטרנה - ובאופן כללי הסגר כולל - פייסבוק הפכה להיות המקום המעניין. שם קרו דברים, שם קיבלתי אהבה, שם סיפרתי בדיחות, העלתי תמונות, ושוחחתי (וירטואלית) עם אנשים מבוגרים.
ולאט לאט, כמעט בלי לשים לב, פייסבוק הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כלום לא קורה אם לא כתבתי על זה בפייסבוק. כל חוויה הופכת אמיתית רק אם יש לה תיעוד על הקיר שלי. ואיכות החוויה שווה לכמות הלייקים. כלומר אתה רוצה הרבה לייקים, ואז אתה כותב בשביל לייקים: קצר, פאנצ'י, ורוד-סכריני, מצחיק, פשוט, שטוח.
בשנים האילו התמזל מזלי ונסעתי להרבה מקומות בעולם - ועל כולם כתבתי כמובן. איך אפשר בלי לכתוב על זה בפייסבוק? אבל בזמן האחרון מטפס לי דגדוג בגב, דגדוג שלוחש לי שאני מזייף במשהו. ואני מבין שהרבה זמן לא יצאתי לטיול. שאני אומר טיול אני לא מתכוון לסלפי באיזה פסטיבל קולנוע, ואני לא מתכוון לטרק בהימליה. טיול זה יציאה אל הלא נודע. לצעוד בטריטוריה לא מוכרת - פנימית או חיצונית. טיול אמיתי. של כל החושים. של חוסר ידיעה, של בלבול, של מבוכה, של פחד, של לשבת עם מישהו ובאמת להקשיב לו ולהסתכל לה עמוק בעיניים. כן, קשה לצאת לטיול באמצע החיים עם שלושה ילדים. צריך הרבה כוחות. העדפתי להמשיך את הטיול בפיד של פייסבוק, איפה שהכל מוגן וידוע ומפורמט. והנוחות מובילה לעצלות, שמובילה לשכחה. שכחתי איך מטיילים, שכחתי איך חווים. "שכחתי איך לאכול", כתב גלעד כהנא לפני כמעט עשרים שנה. גמאני. גם אני.
אז אני מתנתק. אני מתנתק כדי שאפחד מהבדידות ואז אולי הפחד יזיז משהו אצלי, מתנתק כדי שאמות מרוב ריקנות ושעמום, מתנתק כדי לפנות מקום למשהו בתודעה שלי להתעורר. אולי זה ייתן לי את האומץ לצאת לטייל שוב מחוץ לדלת. לפגוש אנשים. אולי רק 5 אנשים ולא 1500, אבל לפגוש באמת.
לפני 12 שנים, כשיצאנו לצלם את 'חומוס קארי', הסרט הראשון שלי, עשינו יוני ציגלר (במאי שותף) ואני מסיבת פרידה לפני הצילומים בהודו. על הגג של הסאב-קוץ'-מילגה. אורי ורהטיים ועפר טל ניגנו מוזיקה הודית פסיכלדית מתקליטים, הוגש אוכל הודי. הזמנו רק 100 אנשים - כלום במונחים של לייקים של היום, אבל כל אחד היה שם באמת. במשך כמה שעות טובות. ושתינו וצחקנו ושתינו שוב ונגענו ורקדנו ובסוף התחבקנו - ובאמת יצאנו להודו עם ברכת הדרך. היום אני מוצא את עצמי מעלה פוסט על משהו כזה, מקבל 2000 לייקים ושוכח מזה אחרי רבע שעה. במקרה הטוב.
כמה זמן לא צילמתי, לא רקדתי, לא בכיתי, לא התאהבתי. כמה זמן לא כתבתי משהו מעבר ל 1500 מלים של פוסט, כמה זמן לא נשארתי לבד, כמה זמן לא גיליתי השראה חדשה. כמה זמן לא התחלתי סרט חדש. כמה זמן לא חייתי בלי הצורך לתחזק את התדמית הפייסבוקית שלי. כמה זמן לא חשבתי בודהה. כמה זמן לא עשיתי כלום.
על הסרטים שלי תוכלו לשמוע מטל ברדה היקרה, שבכל מקרה את רוב הדברים שלי אני עושה איתה. על הילדים תוכלו לשמוע מקיקה ואותי, אם תרצו, תוכלו לקרוא פה אצלי בבלוג: www.noam-pinchas.com/blog אני גם פה: noampinchas@gmail.com ובטלפון ובוואטספ: 050-5222530
אני סוגר את הדלת ויוצא החוצה אל העולם, בו לא ביקרתי כבר הרבה זמן. יאללה 24 שעות אחרונות של מסיבת פרידה-אורגיית לייקים ותגובות. ואז אולי נעשה אורגיה אמיתית לשם שינוי.
.Friends I am leaving Facebook. Closing my account. Going offline .I have been thinking about this for the past few months, thinking and then rethinking. It’s not easy giving up on you all. Giving up on your stories, the comments, giving up on the Likes .Facebook got me really hooked about 6 years ago, when my twins we born. In those long, dark and boring days of staying indoor with nothing but poo-poo and wee-wee - Facebook has become my life’s substance: It was the place where things happened, where I got some love, where I told jokes, showed some pics and talked (virtually) with grownups .you start writing to get the most Likes, so you start writing Facebook style: short, punchy, pinkish-saccharine, funny, simple, flat םAnd slowly slowly, Facebook has turned into a very meaningful part of my life. Nothing happens unless I posted it on Facebook. Every experience becomes real only once it has been uploaded to my wall. And the quality of this experience become dependent on the amount of Likes it receives. S .I was fortunate enough to travel to a lot of new places in the past few years (and I posted about it all. How could you not?). But lately I have been feeling a tickling running down my spine, A tickling that whispers that I am out of tune here with something .And now I realize, I didn’t take a trip for a long long time. A trip is not a selfie in a film festival, and it’s not acid. A trip is a step into the unknown, marching into an unfamiliar territory - externally or internally .A real trip of all the senses, of unknowing, of confusion, of doubt, of fear. Of sitting with someone and really listen to him, really look her in the eyes .Yes, it’s hard to take a trip in the middle of your life with three kids and a career. You need a lot of strengths to pull it off. I have preferred to to continue tripping in my Facebook feed, where everything is safe and familiar and formatted .This comfort leads to laziness which leads into forgetfulness. I forgot how to trip. I forgot .So I go offline. This off course will not save me or anything. I go offline so I will fear the solitude and maybe this will set something. I go offline so I will die from emptiness and boredom, so it would make room for something new to arise in my consciousness. Maybe this will give me some courage to step outside the door. Meet people. Maybe just 5 of them and not 1500, but actually meet in person .years ago, before we went to shoot my first film ‘Hummus Curry’ (together with Yoni Zigler, co-director), we held a pre-shooting party. Friends played psychedelic Indian music off old records, we served Indian food. We invited only 100 people, nothing in terms of today’s Facebook Likes, but each person was actually there, for a few good hours. And we laughed and drank and drank some more, and we danced and hugged, and Yoni and myself started the shooting in India with a great blessing from this evening 12 .Today I will post about something like this, get some 200 Likes and will forget about it in about 15 minutes, tops .It’s been a long while since I captured a moment in my camera, since I danced, cried, fell in love .It’s been awhile since I wrote something over a 150 words post. Since I stayed alone, since I discovered a new inspiration .It’s been awhile since I started a new film, since I lived without the need to maintain my digital image .It’s been ages since I thought of the Buddha, since I was not doing nothing. Just nothing .You can hear about my most of my films from Tal Barda, my dear partner .you can wacth the kids grow on Gili Assaf’s (my dear wife) wall If you want to, you can read me at my blog: www.noam-pinchas,com/blog )I’m also here: www.noampinchas@gmail.com / +972 (50) 5222530 (phone and Whatsapp) .I’m closing the door and stepping outside .Let’s have one last 24 hours likes+comments orgy/digital farewell party with this post .And then we may have a real orgy for a change