מסה אודות רחובות שאינם מקבילים בעיר פריז.

December 3, 2017

מסה אודות רחובות שאינם מקבילים בעיר פריז.

 

סוף המסה.

 

מסה אודות גופות בנהר העיר פריז.

מסה אודות געגוע מטריד. געגוע שעוד לא בקע. געגוע עובר, מפזר רק ארומה מרומזת, רק מתריע בקול חלוש שרואים רק שמביטים על לוח השנה. קול חנוק אבל שעדיין נושם. קול חנוק שאיננו חנוק כלל, מכיוון שעוד לא נשמע והושמע.

גם בפריז יש עגבניות בשוק. גם שם הן יכולות להיות מושלכות עלי, רקובות או לא. עגבנייה באופנה.

 

יש בפריז מקום אחד שאני תמיד זוכר. אני נזכר בו בכל מיני רגעים שאין שום סיבה להזכר בו. הוא מקום כמו הרבה מקומות סתמיים שאין בהם כלום יוצא דופן.

מקומות רגילים ומורגלים בי.

בכל אופן המקום הזה הוא יציאה מתחנת רכבת תחתית, ברובע ה 12, ליד חדר העריכה שם ביליתי הרבה במהלך העבודה על הסרט של הבוכרים.

במסדרון המתעקל, כ 10 מטרים לפני המדרגות שמובילות אל הרחוב, יש חדר בלתי נראה. לא ממש חדר, פשוט חלק מהמסדרון, באורך שקוף של 4 מטרים.

בחלק הזה האוויר קר במיוחד. ממש משהו כמו 10 מעלות נמוך יותר מאשר לפניו או אחריו, ברחוב עצמו.

יש שם מעין משב רוח.

אבל מעבר לזה, זה מקום שנצרב בזכרון. כלומר גם הוא לא ממש מיוחד. אבל אני חושב עליו הרבה, והייתי בפריז איזה 5 פעמים, אבל המקום הזה חודר אלי בזכרון הכי הרבה, יותר משאר המקומות שאמורים להיות יותר משמעותיים ממנו - ובכל זאת

מה יש שם במקום הזה, אני ממש עכשיו יכול לגעת בו. הוא כמו איזה שלט של זכרון, כמו פרסומת ניאון לפלשבקים, כמו אתנחתה קומית, כמו תמונת פוסטר מייצגת של החוויה הצרפתית שלי. אזור קטן עם גבולות בלתי נראים, אזור קר שזוכרים אותו יותר מכל אזור אחר. יש שם בצד שלט פרסומת, בדרך כלל שלט של סרט קולנוע. יש שם פקידת רכבת תחתית, מעין קופאית כזאת מאוחרי סורגים, היא תמיד מדברת אנגלית אבל דרך הרמקול המקולקל אי אפשר להבין אותה. יש שם רצפה שאינני זוכר, יש שם הרבה אנשים, וקצת סיבוב וקירות מרוצפים באריחי אמבט ירוק בית חולים כזה, ויש שם משב קר, ויש שם זכרון, ועצב, וגעגוע.

יש בפינה הזאת קשר אל התודעה שלי. כל תודעה של יצור חי, יש לה כמה סניפים ביקום. ומדי פעם, קורה שאתה מוצא סניף, והתודעה שלך חוזרת לשם, מבקשת להתקרב לשם.

אני עם עיניים עצומות עכשיו ורואה רק את המקום הזה, ועובר בו שוב ושוב. כל מעבר לוקח 2 שניות, וישר אני חוזר שוב. דרך אגב, כשאתה יורד אל התחנה, המקום הזה בכלל לא מיוחד, ולא קר, ואתה לא נזכר בו ואין בו זכרון. הוא רק חלק ממסדרון של תחנת רכבת תחתית, לא יותר. אבל שאתה עולה, אתה עובר דרכו, ואתה שם, בתוך המקום הזה, שהוא זכרון, הוא פרסומות לזכרון, הוא עצוב ושמח והוא געגוע. הוא שלוחה מבולבלת אבל חכמה ונחוצה של התודעה שלי. הוא הכרחי לחלומות שלי, הוא שמן למנוע שלי, הוא נייר שיוף לשפתיים שלי, הוא סוגריים בתדמית שלי, הוא כוכבית בילדות שלי, הוא תמיד היה שם.

כשהגעתי לשם בפעם הראשונה כלום לא קרה. אבל שחזרתי לארץ, וניסיתי לחשוב על פריז. חשבתי עליו. בעיקר עליו. על הכאב, הפחד, התקווה, והיה לי באמת הרבה מה להפסיד שם, באותה שנה ארוכה. אולי 4 פעמים, אולי 5.

הרבה מה להפסיד, הרבה גופות קבורות בנהר. זמן לסיים. זמן להחליף מים.


 

Please reload