כוס פלסטיק גדולה, מוגזמת, מהסוג שמקבלים במקדונלד, הייתה מונחת (זרוקה בעצם) על הספסל שמרכז המסחרי. הספסל שהוא עמד להתיישב בו.
הכוס לא נחה במרכז הספסל, כך שהוא יכל להתיישב לצידה בלי שהיא תפריע לי.
הוא הבחין בכוס ממרחק, כשבחר דווקא בספסל הזה לשבת עליו.
הוא צעד לקראת הספסל ונעצר שני צעדים לפניו.
הוא חשב, מה לעשות עם הכוס? הוא היה מטריד את עצמו במחשבות מסוג זה. מה הדבר הנכון לעשות - מול - מה מתחשק לי לעשות.
התחשק לו לבעוט בכוס ושתעוף אל הרצפה.
התחשק לו לבקש עותק ממצלמות האבטחה ולאתר את מי שהשאיר את הכוס על הספסל ולחבוט בו. התחשק לו לישון. הוא היה עייף מאד. כבר שלושה ימים שלא עצם עין.
הוא הביט סביב.
הייתה שעת בוקר מוקדמת. בקושי נראו אנשים. הוא רצה כוס קפה והיה צריך להמתין כעשר דקות עדל שיתפתח סניף בית הקפה הסינדיקטי שבמרכז המסחרי. יש דברים שלא משתנים, גם מאה עשרים שנה אל תוך העתיד.
הוא ידע שאם הוא יעורר איזו שהיא מהומה, יש סבירות שיערבו את משטרת העיר ואז הוא יהיה בצרות. במיוחד אחרי אתמול. הוא חשב על ג'סי ועל התמונה שהייתה תלויה שעזב - תמונה של זברה משובטת, עם פסים בצבע כחול לבן.
הוא הרכין ראש, אסף את הכוס בידו הפנויה, בקצות אצבעותיו ובשארית כוחותיו, והשליך אותה אל פח האשפה שניצב ממול. כעסו היה כבוש כמו מלפפון בצנצנת. חריף אבל מוכנע.
על הספסל התיישב חסר בית אתיופי, בדיוק איפה שמקודם הייתה מונחת הכוס.
הוא הביט בחסר הבית, התיישב לצידו והתחיל לכתוב את כל זה.
חללית סיור משטרתית חלפה מעל, והוא חש בקרינת הלייזר המעקצצת כשהיא ביצעה את סריקת הכאוס הפוטנציאלי של הבוקר. שום דבר לא התגלה, והחללית המשיכה הלאה.
עשיתי את הדבר הנכון, הוא ניסה להגיד לעצמו,
למרות שעדיין רצה להעלות את העולם באש.