זקפה מוזיקלית מעטרת לי את הריסים

November 16, 2017

במסיבה. מתרגש. אנלאיודע. אנלאמכיר פה אף אחד. חושך. אני שומע את הדיג'יי. אני שומע את עצמי מפחד. כמו מטוס עם טייס מלנכולי שמארח אותי בליל סערה. לא יודע אם נצא חיים. יום טוב להתאבד קולקטיבית, עם כולם. לא לקחתי סמים אבל האישיות שלי כל כך גבולית שמוזיקה יכולה לעוות אותה כמו סדרה שלמה של הופמנים. אני שקוף מרוב שאני רגיש. מוזיקה מצליחה להכנס לי דרך מיצי הקיבה עד לתא הראשון שיצא מהזרע הראשון של אבא שלי כשהוא גמר בפעם הראשונה בתוך אמא שלי.

הדיג'יי מדליק את האורות של המערכת. אני מכניס לפה את מגן השיניים שלי. כחול לבן.

זקפה מוזיקלית נמרחת לי על הריסים. צהובה אדומה פסיכדלית מתוקה חמוצה. מטפסת עלי כמו זיקית על ריטלין. ירוק חזק חזק חזק.

ביטים עוטפים לי את הריסים. העיניים מתאמצות להפתח, אבל אבל אבל. עוד רגע נפתחים התופים. רוק בקצה של הפה, מוכנים לביס? תמה מוזיקלית של פתיחה נוגסת לי בתאים האפורים. שורט שורט שורט נעים. אני מתחיל לעבור צד, אני מראה מכספית. אני גרמני בליל הפלישה. אני הגז בצינורות אושוויץ.

עמוק בתוך הטרק. הנה מעבר. הנה תופים מלאים. הנה מצילות. הנה עוד הרמוניה. עוד פתיחה בקלפים, עוד צ'אקרה עולה באש. עוד ועוד הקשרים כימיים נוצרים ונהרסים לי בקלבסה. אני פורח. במובן של יוצאים לי ענפים מהאוזניים, ענפים של צמר גפן ורוד חריף.

נוזל לי אושר מקצוות השיער. כל שערה היא אחות שלי, שמותר לאהוב בלי שאלות. משפחה של רוח דיגיטלית. כל שערה מבקשת להגביר קצת את הווליום. כל שערה-אחות רוצה לשכב עם הדיג'יי. רוצה לעשות לו ילדים ונכדים עם ווליום גבוה. שיערות רוקדות בעירום מתוק. מתוק כמו האוויר של אחרי הגשם הראשון שירד ביקום בגלגול הראשון ההוא. זה שכולנו מתגעגעים אליו.

שיחת טלפון מזדיינת עוצרת את המוזיקה.

 

בין שעות הבוקר המתות, הוא שכב מנומנם, כמעט היה נדמה למת.

נשימתו כמעט ולא הורגשה. למעשה, קצב ליבו ספר לא יותר מ 35 פעימות בדקה. שנת חורף של קצה אוגוסט.

גופו הערום נח בכבדות על הערסל, ומרוב שהיה שמן, לא היה ברור מי מערסל את מי. מדי כמה דקות הוא פקח את עין ימין (זו הכחולה) לכדי חריץ, סרק את קו האופק, וקרא "דוקטור!", או "ארנב!", או "מטוטלת!", עצם את העין, נפח וחזר לישון, או למות.

עוד לא מלאו לו שלושים וכבר היה מבוקש בשתי יבשות שונות. אחיו היה מתקשר אליו כל שעתיים לוודא שהכל בסדר. תמיד היה כזה אכפתי.

בשעה 12 בצהריים כיסה ענן מתכתי את השמשות. קצב ליבו הואץ ל 60 פעימות לדקה והוא היה בהחלט ער לחלוטין.

הוא נזל החוצה מתוך הערסל, עטה קימונו מרופט בצבע צהוב עז, אסף את זקנו בקוקיה וניגש לעבודה.

שמו היה דוויט אבלבקור, ותפקידו באי היה לגרוף יהלומים שישמשו מאוחר יותר כארוחה לדרוקות. משך יום העבודה שלו נמשך על פני 38 דקות קצרות, אבל הוא היה יעיל מאד, וההספק היומי שלו היה שקול לכמעט 71 דקות של גורף יהלומים ממוצע. לא רע.

בשעה 12:39 הוא סיים את הגריפה וכרגיל התאבד.

 

Please reload