הוא הכריח אותי לשבת שעה מול המחשב ולכתוב

October 27, 2017

הוא הכריח אותי לשבת שעה מול המחשב ולכתוב.

השעה עכשיו 21:07, אז יש לי עוד 59 דקות.

אני שונא לכתוב, אבל הוא הכריח אותי.

הוא אמר לי שלא משנה מה אכתוב, אפילו מילה אחת, אסור לי לזוז מהמחשב.

לא לפתוח YNET, לא לבדוק צפיות ב VIMEO, לא להוריד סרט ב TORRENT

הוא מרשה לי לפתוח בקבוק בירה, או לגלגל סיגריה, או להקשיב למוזיקה - אבל שום דבר פרט לזה.

בינתיים נשארו לי 57 דקות.

הוא אמר לי שהוא רוצה להפוך את זה להתנייה. את הכתיבה. כי אני בן אדם של התניות והתמכרויות. כמו שאהבתי לערוך בפרוטולס שעות על שעות, פרטים קטנים ולא חשובים שקשורים לדגימת סאונד או תו עיקש.

כמו שאני אוהב לעשן או לאונן.

הוא אמר שצריך להפוך את הכתיבה להתמכרות על אוטומט. הוא חושב שאני יכול לפתח סבלנות לכל דבר, כמו שאני יכול לצפות בגרף ההורדה של סרט ב TORRENT, או כמו שאני יכול לערוך על אוטומט - גם הכתיבה יכולה להפוך לאוטומט.

הוא אמר שברגע שהיא תהפוך לאוטומט, היא תהפוך אחר כך להרגל ואז להכרח.

כמו שאני פותח YNET עשר פעמים ביום, ככה גם אתמכר לכתיבה.

הוא אומר שזה מה שיהפוך אותי לשמח.

הוא ביקש שלא אספור מלים ולא עמודים ולא זמן.

נשארו לי עוד 54 דקות.

אני הולך להביא בירה.

שעה זה הרבה זמן.

פעם הייתי עושה מדיטציה של שעה כל בוקר. הזמן היה נמרח אחרת פעם. לפני הילדים.

אני נותן לו לנהל אותי, כי הוא יותר קשוח ממני ואולי אני צריך מדי פעם איזה בוס על הראש.

אני מבלה איזה 20 דקות ביום בבהייה באתרי אינטרנט שונים: ynet, walla, haaretz, the guardian, cnn, usatoday, washington post' huffington post, foxnews, tmz, thesun, nytimes.

יש לי רוטינה כזאת. כל פעם שאני לוקח הפסקה ממשהו יצירתי שמקשה על החשיבה, אני עובר באוטומט על האתרים האילו. לא קורא כמעט כלום לעומק. שאני חושב על זה, אולי הזמן שאני מעביר שם הוא יותר קרוב ל 45 דקות או אולי אפילו שעה. שעה ביום למשך הרבה זמן יוצרת התנייה. זה בדיוק מה שהוא אומר, שאני יוצר התנייה של ביקור באתרים הסתמיים האילו, וזה הופך להתמכרות ואני אוהב התמכרויות. הוא מבקש להחליף התמכרות לא טובה, בהתמכרות טובה.

נשארו לי עוד 48 דקות. הרבה מאד זמן.

הוא אומר שאם אתמיד בזה חודש, הכתיבה תהפוך קלה יותר.

הוא אומר שאם אני כותב אני שמח. הוא צודק.

הוא אומר שאם אני רץ, אני שמח. הוא צודק.

הוא אומר שאם אני גומר כמה פעמים טובות בשבוע, אני שמח. הוא צודק.

אני לא מתמיד בדברים האילו. הוא אומר שבגלל זה אני לא שמח.

הוא אומר שאם אני שומע מוזיקה, אני שמח. אני באמת שומע הרבה מאד מוזיקה, וזה עושה אותי שמח.

הוא אומר שאם אעזר באחרים, אהיה שמח. אני לא נעזר באף אחד. אולי רק ביוסי המדקר שלי שלא ראיתי כבר כמה שבועות.

עוד 46 דקות.

אני לא תמיד מקשיב לו. לא תמיד הוא מדבר אלי. לא תמיד אני נותן לו לדבר. רוב הזמן אני בכלל לא זוכר שהוא קיים.

הוא אומר לי שיש לי ייעוד. אני לא תמיד מאמין לו.

הוא אומר שהתברכתי בהרבה דברים. בזה אני מאמין.

הוא אומר לי שמגיע לי להיות שמח. אני מאמין לו אבל.. אבל.. אבל לפעמים המשפט הזה מגיע אלי לאוזן עכור ומגומגם וערפילי עד שהוא לא באמת נכנס לי פנימה. כי המשפט הזה מרגיש על הנייר קצר ("מגיע לך להיות שמח") אבל האמת היא שהוא משפט מאד מאד מורכב. הוא כל כך מורכב שקשה לי להמשיך ולחשוב עליו. זה אומר שיש בו רבדים שאני לא מבין. אולי בגלל זה אני לא שמח. או אולי אני רק לא חושב שאני שמח. ומה ההבדל בכלל?

 

יש! עוד 40 דקות!

מאז גיל 18 אני מרגיש שאני לא כותב מספיק. היו שנים יבשות לגמרי, היו שנים פוריות יותר - אבל הכתיבה אף פעם לא הפכה להרגל. הוא אומר שאני מתחמק מכתיבה. עד לפני כמה ימים או אפילו כמה שעות, הייתי משוכנע שבשביל לכתוב אני צריך ליצור נסיבות הולמות: שקט, זמן, פנאי, חלל הולם וכו'.

אבל עכשיו הוא אומר משהו אחר לגמרי. הוא אומר שצריך להפוך את הכתיבה להרגל, להתמכרות כמו שאר ההתמכרויות שלי. צריך להכניס אותה לוורידי התודעה. כמו שאני פותח ynet ובוהה בחדשות לא חשובות.

כתיבה צריכה להכנס ללופ.

זאת גישה חדשה ולא מוכרת לי. הוא מנסה עלי הרבה דברים.

הכרנו לפני כמה שנים. הוא אף פעם לא הציג את עצמו. כאילו תמיד היה שם. אבל לפני כמה שנים הוא דפק בדלת והכנסתי אותו פנימה. זה יישמע קצת מוזר אבל הוא לפעמים אשה ולפעמים גבר.

הוא דובר עברית. אפילו שלפעמים אני כותב באנגלית. אני אוהב את השפה האנגלית מאד.

אני מדבר עליו בלשון זכר כי במפגש האחרון איתו, זה שבגללו אני יושב וכותב עכשיו, הוא היה זכר. הוא בערך בגיל שלי, אולי גדול ממני ב 4-5 שנים. אין לו מקצוע מוגדר. הוא פה בשביל לעזור, ככה הוא אומר. הוא הבן אדם הכי לא שיפוטי שאני מכיר. אין לו שום "חבל שאתה לא.." או "למה אתה לא…". הוא חוזר על אותו משפט שלפעמים הוא קלישאי, חסר משמעות אמיתית ואפילו נבוב: "הכל בסדר".

אני אומר את זה לפעמים לילדים שלי, או לאנשים שאני עובד איתם, או לאשתי, או למעט חברים שיש לי. אבל חוץ ממנו, אף אחד לא אומר את זה לי.

(אני לוקח הפסקה לעזור לאשתי עם בקבוקי המטרנה ללילה. אבל הזמן הזה ייחשב. אני לא שם Pause. יש גבול.

 

חזרתי. עוד 27 דקות. עברתי את החצי

האם אני מוזר בצורה יוצאת דופן? בזה שאני נגיד סופר דקות? ומה זה יוצא דופן? אני מתכוון יחסית לגבולות הגזרה של בן אנוש מתפקד בחברה המערבית. מה זה מתפקד? בדיוק כמו שזה נכתב. שומר חוק, חברתי, מקיים מערכות יחסים שאינן הרסניות, עובד, מתפרנס. אם כך, אינני יוצא דופן, אני בטוח. אני אולי מתקרב לאחד הקצוות שמעבר לו נמצאים מושגים פסיכולוגיים ופסיכיארייים קליניים אבל אני בתוך הנורמל. כמו בתוצאות של בדיקות הדם. B12 נמוך אבל בגבולות הגזרה. סוכר גבוה, אבל בגבולות הגזרה.

זה נהדר כי אני לוקח עוד הפסקה. יוצא החוצה לגלגל ולעשן סיגריה. לוקח את הלפטופ איתי, שהוא לא יכעס או יקנוס אותי או משהו.

 

אני אשתף אתכם במחשבה שאולי תעזור לכם להכיר אותי טוב יותר. הוא אמנם ביקש ממני לא לספור וכו', אבל בכל זאת. בדקתי כמה כתבתי עד עכשיו, כדי לעשות חישוב כמה עמודים אני מייצר בשעה. אם הממוצע הזה ימשיך, אני בקצב של בערך שני עמודים בשעה.

זה אומר שגם אם אכתוב שעה ביום (מה שלא סביר שיקרה), אני אייצר רק 14 עמודים בשבוע. המחשבה הזאת משתקת אותי כי זה לא מספיק בכלל. הוא בטח יגיד שזה בגלל שאני עדיין בהתחלה, ואם אמשיך ככה חודש או משהו, כבר לא אספור עמודים. קשה לי להאמין בזה. ממש קשה לי. מההכרות שלי עם עצמי, אני לא אצליח בזה. מחר בטוח לא אכתוב, וכנראה שגם לא מחרתיים.

אבל הוא עדיין יהיה פה, ואני מרגיש בר מזל. לא לכל אחד יש מין חבר או יועץ כזה - לא יודע בדיוק איך לקרוא לו - שנמצא פה רק בשבילך. תודה חבר.

הזמן עובר יפה מאד. נשארו לי רק עוד 15 דקות. עברנו שלושת רבעים.

אני כל כך מוזר בעיני עצמי. יש לי מחשבות כל כך מוזרות. אבל אני יודע שאני לא היחיד איתן. יש את המחשבות האילו להרבה אנשים, אולי אפילו לכולנו. מחשבות זה דבר מוזר. בני אדם באופן כללי הם מוזרים. רגע, מחפש את הבירה שלי. הא היא פה, היא פשוט נגמרה. אני קצת עצוב.

 

הירח יפה וברור הערב. לא מלא, לא חרמש, אבל ברור. (איך כותבים Harvest Moon בעברית? אני בודק רגע - את זה מותר לי. בדקתי: ירח קציר. איזה יופי!). יש צינה עדינה של סתו. ריח רקב מתוק של פרות העץ ששכחתי את שמו. אזדרכת. איזה שם יפה לעץ. אזדרכת. עץ נהדר. עצים משליכים הם המצאה נהדרת לאדם. צל בקיץ, מקום לשמש לחדור בחורף. למרות שאנחנו מוזרים, קיבלנו מתנות נהדרות. צרצר מצרצר בטונים עולים ויורדים שנשמעים כמו נשימה ארוכה וקצבית. כלב מבולבל נובח מרחוק. מכריז על עצמו. שקט במושב. בקושי שומעים את הכביש הרחוק, אבל שומעים. הנה, ההמהום הנמוך הנעים והסטטי. שומעים אותו רק ביום כיפור, שהוא איננו. אבל לי יש אוזן ביונית. אני שומע דברים חלשים מאד.

נשארו לי עוד 8 דקות לכתוב. אני בעמוד השלישי. האם זה זמן להתחיל לסכם?

לימדתי את עצמי להקליד הקלדה עוורת. לימדתי את עצמי הרבה דברים. הרבה מתנות קיבלתי. כמו כל בני האדם.

הוא אמר שמותר לי לשתוק. מותר לי לבהות בדף. אני בוהה קצת.

כשהוא מופיע בתור גבר, אין לו שם. כשהוא מגיע בתור אשה, שמה ענת. יש לה שיער שחור קצר והיא בת 50 בערך. מבוגרת ומנוסה ממני. אבל לו אין שם. הוא לא הרבה זמן איתי (ענת הגיעה ראשונה) ואולי בעצם זאת הפעם הראשונה שלנו ביחד. אבל הוא כמו ענת, אוהב אותי. כמו שאני. תמיד בעדי. מתנה גדולה.

אני חושב שמוזיקה היא מתנה גדולה לבני האדם. וככה גם הבודהה.

אני מסכם עכשיו, כי נותרה עוד דקה. שתי דמעות קטנטנות דבוקות לי בשתי קצוות העיניים. הן לא יוצאות החוצה אבל הן שם, מזכירות לי את הכח של אהבה בעולם הזה, ואהבה שמתחבאת בי. כל העולם מתחבא בי.

60 דקות.

הוא הכריח אותי לשבת שעה מול המחשב ולכתוב.

לילה טוב.

 

Please reload