נהר בוץ דביק, מתוק ואפור

May 20, 2017

נהר בוץ דביק, מתוק ואפור. שם אפשר למצוא את כולם.

ככה הוא דמיין לעצמו את החיים.

הוא חשב: הנהר זורם לאיטו, מלא עד אפס מקום בבני אנוש, שזורמים יחד איתו. בני האנוש משחקים, קונים, בוגדים, אוכלים וישנים. הם צופים בטלוויזיה וטסים לברלין, הם מחבקים אחד את השני ודוחפים חזרה באותה פעולה. הם נושכים ומנשקים, הם מייצרים ומגדלים ילדים (עוד נגיע לזה).

 

אבל אלו הם רק הדברים הקטנים של היום היום, גרגרי החול הקטנטנים שממלאים את הרווחים שבין הלבנים הגדולות. הוא חשב: בגדול, לבני האנוש של הנהר יש מטרה אחת: למלא את הנהר בעוד ועוד בני אנוש. ככה הם מרגישים בנוח, ככה צפוף ומתוק יותר. ככה הזרימה נעשית, איך אומרים, נוחה יותר.

(כשבני האנוש מתים, הם צוללים אל תחתית הנהר. בני אנוש אחר מחליפים אותם. הזרימה נמשכת וכולם צוהלים).

 

בני האנוש של הנהר יכולים להוסיף לנהר שני סוגים של בני אנוש. הסוג הראשון הוא ילדים.

ילדים נולדים מחוץ לנהר, על הגדות. הם לומדים ללכת ובשנים הראשונות הם צועדים לצד בני האנוש של הנהר. אפשר לאמר שהם חופשיים.

בני האנוש של הנהר דואגים כבר מגיל צעיר לשכנע את הילדים שהם צריכים מתי שהוא להצטרף אליהם לנהר. זהו חינוך: תתכונן לקפוץ למים הבוציים המתוקים והאפורים של נהר החיים. אנחנו מלמדים אותם להתפשר, לוותר, להתכופף, להפסיד. לחשב. מספרים להם מיתוסים על הנהר, על חשיבותו. על קדושתו, על נחיצותו. הילדים לא ממהרים לקפוץ, אבל זה בסדר, לבני האנוש של הנהר יש סבלנות. אחרי שהילדים גדלים הם קופצים למים. הם בועטים קצת אבל די מהר הם מצטרפים לבני האנוש של הנהר, ואחרי כמה זמן הם עושים ילדים בעצמם, כאילו כלום.

(מדי פעם איזה ילד קופץ ממש בגיל מוקדם לנהר, וכל בני האנוש עושים מזה עניין. הם מוחאים לו כפיים וקוראים לו בוגר, או סופקים ידיים בתיאטרליות ואומרים, הו כמה אכזריים החיים יכולים להיות שילד היה צריך להתבגר כל כך מהר. אבל בעצם הם שמחים. עוד מישהו הצטרף לחגיגה הדביקה והמתוקה שלהם.)

 

הוא חשב: הסוג השני של בני אנוש שמצטרפים לנהר הוא סוג מאתגר יותר. אלו בני האנוש של הגדות. בני האנוש האלו לא קפצו למים בסוף ילדותם כמו אחיהם. הם המשיכו ללכת על הגדה. בדרך כלל לבד. הם היו חופשיים ובודדים. לפעמים הם היו מנהיגים. לפעמים דייגים. לפעמים משוררים ולפעמים גנרלים. אותם היה מאד קשה לתפוס. אבל כשאחד מהם היה נופל ברשת ונופל למים, הייתה חגיגה גדולה בנהר. בני האנוש של הנהר היו צריכים את הגדות ריקות מאנשים חופשיים כדי להרגיש טוב.

הם היו ממציאים שמות לבני האנוש שנשארו על הגדה: מטורף, גאון, פסיכופת, סוציופת, משוגע, פושע. היי משוגע, בוא למים! הם היו קוראים לבן אנוש חופשי, וגרמו לו להרגיש רע ומבולבל עם החופש שלו.

לפעמים היו נישואים מעורבים בין שני בני אנוש: של הנהר ושל הגדה. די מהר היה בן הזוג של הנהר מנסה למשוך את בת הזוג השנייה לתוך הנהר. לזה קוראים מוסר.

קשה להיות דביק ומתוק לבד.

 

בכלל, נשים היו יותר מהסוג של אנשי הגדה, אבל הן היו מאד חשובות לבני האנוש של הנהר, כי הן היו מביאות ילדים. אז המציאו כל מיני שיטות כדי לשדל את הנשים לרדת לנהר. אלוהים נגיד.

כשנפלת לנהר, לא יכולת לצאת ממנו שוב.

 

הוא חשב את כל זה, ואז הוסיף מחשבה: אני מהסוג הכי גרוע.

 

היה עוד סוג של בני אנוש. בני אנוש מהנהר, אבל שנצמדו לצדדים של הנהר, וחשבו שיש להם סיכוי לצאת ממנו. הם היו מבלים את חייהם בשריטת דפנות הנהר, מנסים לטפס החוצה לשווא, בבעיטות, במריבות, בצרחות. הם רצו להיות חופשיים, אבל הם לא היו כשרוניים או אמיצים או משוגעים מספיק בשביל להשאר על הגדה כשהיו צעירים. הם שנאו את הנהר. הם לא אהבו את הריח שלו. הם לא אהבו מתוק.

הוא היה בן אנוש כזה.

מאז שזכר את עצמו בתור בן אנוש בוגר  דמיין את הרגע בו כף ידו תשלח ותתפס בפיסת אדמה של הגדה.

הוא ניסה, באמת שניסה. אבל חוץ מיבלות על כפות הידיים הוא לא קיבל כלום.

כל בוקר היה קם וניגש במרץ למשימה. אני אהיה חופשי, אמר לעצמו.

ניסה שיטות שונות ומשונות. נפשו לא הפסיקה לסעור.

זאת קרמה, הוא חושב.

זה הגורל שלי. מה אפשר לעשות עם זה.

אני בנהר. מתוק, אפור, פה כולם נמצאים.

כולם שמחים שאני פה איתם. אבל הם בעצמם שמחים שאני לא על הגדה.

הוא לקח נשימה עמוקה, מתח איבריו וניגש לנסיון טיפוס נוסף.

 

תוספת מאוחרת:

בצד של כל זה יושב הבודהה ומחייך. הוא לא מבחין בנהר ולא בגדה. הוא עצום עיניים ואף מילה לא נשארת לו בראש. וגם שום רגש לא זורם לו בגוף. לא בכי ולא צחוק. נשאר רק לחייך.

Please reload